הוקו או הייקו הם שלשה פסוקים יפניים, אחד הז'אנרים הפופולריים ביותר של שירה יפנית. הוקו חייב את לידתו בז'אנר אחר של שירה קצרה - טאנקה. מבחינה גנטית, ההוקו הוא השלושה הראשונים מתוך חמשת השורות של הטנק, שבסופו של דבר זכה לעצמאות.
הוראות
שלב 1
המאפיין העיקרי של הוקו הוא קיצור. בהוקו יפני קלאסי יש 17 הברות. ביפן, הוקו מוקלט בשורה אחת, ואילו באופן מסורתי יש לנו שיא בן שלוש שורות. השורה הראשונה - 5 הברות, השנייה - 7, השלישית - שוב 5. וב 17 ההברות האלה אתה צריך להתאים למחשבה הגמורה.
נכון, ההבדלים בפונטיקה ובקצב השפות מקשים מעט על מילוי תנאי זה, ולעתים סופרים רוסים סוטים מעט מכלל זה, מוסיפים או מסירים הברה אחת או שתיים. במקרה זה, העיקר הוא לוודא שהשורה האחרונה תהיה קצרה יותר מהאחרות או באותו אורך כמו הראשון.
שלב 2
המאפיין השני של ההוקו הוא הנושא. יש כאן גם ניואנסים. הוקו יפני קלאסי תמיד מספר על מחזור העונות, וגם מכיל תמיד אזכור ישיר או עקיף של עונה מסוימת. ביפן קוראים לזה "המילה העונתית". ברוסיה מטפלים בנקודה זו ביתר קלות, ומאפשרים לעצמם לסטות מהשלטון המחמיר. עם זאת, נוכחות של נושא הטבע רצויה.
שלב 3
עוד כמה מילים על הנושא. בהוקו אמיתי, תמיד יש שני מישורים: כללי וספציפי. התוכנית הכללית והקוסמית באה לידי ביטוי רק במילה "העונתית" וסביבתה, המסמלת את הקשר עם הטבע, האחדות. וספציפי - באופן של תיאור: לא רק עלים נושרים, מה שמעיד על תחילת סוף הסתיו (היפנים מחלקים את כל 4 העונות לשתיים נוספות, מה שלדעתם מעיד על כך שהם מרגישים בעדינות רבה יותר את המעבר מאחת לאחת אחר), אבל העלה המסוים הזה …
שלב 4
צריך לומר רק כמה מילים על הרכב ההוקו. השורה הראשונה קובעת את הנושא, השנייה מתרחבת והשלישית נותנת את הפלט. החשוב מכל - לא צפוי, בהיר. כמו בכל סיום, השורה השלישית אמורה ליצור תחושת שלמות.
