אייל נחשב לאחד הנציגים הגדולים של משפחת הצבאים, משקלו יכול להגיע ל 800 ק ג ומעלה. במשך תקופה ארוכה, אסור היה לצוד בעל חיים זה, ולכן החיה עד היום לרוב אינה חווה פחד עז מאדם ויכולה לתת לו ללכת במרחקים די קרובים.
הבחירה בשיטת הפגיעה במטרה תלויה במצב: כיצד האיילים עומדים ביחס לצייד, מה המרחק, מהו הנשק. המשימה העיקרית היא להרוג את החיה בוודאות, כדי לא לענות את החיה. פצעים קטלניים המסוגלים להניח את החיה במקום הם, ראשית כל, פצעים במוח ובחוט השדרה, לכן יש צורך לירות לעבר חוליות עמוד השדרה וצוואר הרחם ותיבת המוח של הגולגולת. אבל, יש לזכור שמוחו של אייל קטן מאוד בהשוואה לגודל הראש: בגולגולת הענק של זכר זקן, הוא אפילו לא ייקח בגודל של שתי אגרופים. בנוסף, הגולגולת מורכבת מעצמות חזקות, שפונות לעיתים קרובות לצייד עם משטחים משופעים, ובעלי החיים, תוך כדי תנועה, אינם שומרים על ראשו ללא תנועה. לכן יש צורך להכות בראש במרחק קרוב מאוד. באייל, חוליות צוואר הרחם (עקב הצורך ללבוש קרניים כבדות) מספיק גדולות ומצוידות בתהליכים גדולים; כמו כן, הם רגישים לפגיעה בגזעי העצבים ובעורקי הראש הגדולים בצוואר. כדי לירות באיילים למרחקים ארוכים, מכוון לחיה שעומדת לרוחב, זכור שזה הצוואר שהוא המקום הטוב ביותר לירות, הכדור מכניס את החיה למקומו. מוות מהיר יגיע באופן טבעי לאיילים אם תקבלו אותו בלב שנמצא בחזה התחתון של החיה. מבלי לגעת במקרים בהם הציידים נאלצים לירות זריקה בראש או בעמוד השדרה (מכיוון שרק היורים המכוונים מאוד יכולים להרשות לעצמם), מחצית התחתונה של החזה, כעשרים סנטימטרים מעל מפרק המרפק, מוכרת כ- אזור השחיטה הראשי של האיילים. אם יש סטיה של הכדור ב-15-20 ס"מ לשני הצדדים, זה עדיין משפיע על כל חלק מהריאות, מה שמבטיח טרף אמין של החיה. לא מומלץ לבצע ירי "חטיפה", אך אם עולה הצורך, מומלץ לירות לא בחלק האחורי של הקבצה, שם נמצאים השרירים הגדולים של הירך, אלא מעל הגב, מכוון לראש. לא מומלץ לצלם עם כידון, כאשר האייל הולך לצייד. כאן נכון יותר לתת לחיה במרחק של ירייה בטוחה ואז להרים את האקדח. אייל, שמבחין בתנועה, יפנה לצד העזיבה, וכך, ישים את הצד שלו. כשצדים איילים, צריך לזכור שאין שום שאלה של "חיים ומוות", כשאתה תמיד צריך לעשות זריקה. אם אתה מטיל ספק באיכות הזריקה, עדיף לא לפטר אותה מאשר לפגוע בחיה ולקלקל את הציד.
