סיפורי בעלי חיים נמצאים בפולקלור של כל עם. הם קיימים גם במסורת הרוסית. הזאב תופס מקום מיוחד בין הדמויות בסיפורים אלה.
חיות באגדות מייצגות טיפוסים אנושיים מסוימים: שועל ערמומי, ארנבת חביבה וחסרת הגנה, דוב חזק אך טיפש. היחסים בין דמויות כאלה הם יחסים אנושיים, אדם כשלעצמו "מיותר" בעולם הזה, ואנשים, ככלל, אינם מופיעים בסיפורים כאלה.
מצד שני, בעלי חיים שמתנהגים כמו אנשים (אומרים, מקבלים החלטות, נותנים עצות וכו ') מופיעים לרוב באגדות על אנשים. נראה שהם הופכים למתווכים בין שני "יקומים" נהדרים - עולם החיות ועולם האנשים. לרוב, סוס או זאב משמשים כ"מגשר "כזה. באגדות המוקדשות כולה לבעלי חיים, הזאב מופיע לעתים קרובות הרבה יותר מאשר הסוס.
ראוי לציין כי הפרשנות לדמותו של זאב באגדות רוסיות כמעט אינה שונה מהתגלמותה בפולקלור של עמים אחרים, המדבר על עתיקות העלילות הקשורות אליו. לכן, אם מדברים על דימוי של זאב באגדות רוסיות, אין לבודד את גבולות הפולקלור הרוסי.
זאב כדמות שלילית
באגדות על בעלי חיים, הזאב מופיע לרוב כיצור אגרסיבי ומסוכן - שודד אמיתי שיש לחשוש ממנו. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר מסוג זה היא אגדת "הזאב ושבעת הילדים", הידועה לא רק במסורת הרוסית. פגישה עם דמות כזו אינה מבשרת טובות אפילו עבור אדם. לא במקרה העלילה על כיפה אדומה, שצולמה גם על ידי סי פרולט מהפולקלור האירופי, היא הזאב שהופך לאויב הדמות הראשית.
אם אפשר לנצח את הזאב, זה לא נעשה בכוח, אלא בערמומיות. לרוב, זה נעשה על ידי השועל, אשר באופן מסורתי מיוחס לאיכות זו. לפיכך, נטען כי אי אפשר להביס כוח בכוח, תוקפנות בתוקפנות.
תפיסה זו של הזאב אינה מפתיעה. הפחד מפני בעלי חיים אלה התעורר הרבה לפני הופעת בעלי החיים, שבגינם הם הפכו ל"אויבים מספר 1 ". לא היה שום דבר לא הגיוני בשומר הזה: הזאב הוא טורף, המסוגל למדי לכרסם אדם.
הפחד הורכב מאורח החיים הלילי של הזאבים. הלילה תמיד הפחיד אנשים. בחושך, הראייה לא עובדת טוב - "ספק המידע" האנושי, אדם הופך לחסר הגנה. בעלי חיים ליליים, המכוונים היטב בסביבה זרה ומסוכנת לבני אדם, מעולם לא עוררו השראה באנשים לסמוך עליהם. זה היה נכון במיוחד לגבי טורפים מסוכנים, שהיה להם יתרון על בני אדם בלילה.
הדגמת הזאב הוחמרה על ידי האופוזיציה הבינארית "ידיד או אויב". לפני הופעת גידול הבקר, כל בעל חיים היה "זר" מנקודת מבטו של האדם. אבל אם הצבי, למשל, היה במידה מסוימת "שלו" מכיוון שניתן היה לאכול אותו, אז הזאב לא היה מקור מזון. הקדמונים לא ידעו שזאבים הם מסדר היער, אך הם לא קלטו מיד שניתן לאלף גור זאב, לגדל אותו ולהשתמש בו לציד. הם לא ראו שום תועלת מעשית מזאבים, ולכן זאבים בעיניהם היו זרים לחלוטין לעולם האנושי. זר פירושו אויב.
אך, באופן פרדוקסלי, הזאב לא תמיד מופיע באגדות כדמות שלילית. ואפילו סיפורים מוכרים מילדות כמו "הזאב ושבעת הילדים" ו"כיפה אדומה "אינם פשוטים ככל שזה נראה.
דואליות זאב
אם באגדות על בעלי חיים דימויו של זאב הוא פחות או יותר חד משמעי - אכזרי, אך לא ניחן באינטליגנציה, שודד, הרי שבאגדות על אנשים הזאב משמש לעתים קרובות כעוזר קסום. מדובר בזאב כה נהדר שאס פושקין מזכיר בשיר "רוסלן וליודמילה":
"בצינוק שם הנסיכה מתאבלת, והזאב החום משרת אותה נאמנה."
באגדה "איוון צארביץ 'והזאב האפור" הוא זאב שבא לעזרת הגיבור, וכאן הוא כבר לא יכול להיקרא דמות שלילית.
הדואליות של דימוי הפולקלור של הזאב הופכת בולטת עוד יותר אם נעבור מגבולות האגדה עצמה ונביט בתמונה בהקשר מיתולוגי רחב יותר.
ראוי לציון בעניין זה מחברת קליפות ליבנה המפורסמת של ילד נובגורוד אונפים, שפתחה את מעטה הסודיות על עולמו הפנימי של ילד מרוסיה מימי הביניים. הרישומים במחברת זו מגלמים את החלומות הנעריים הרגילים של מעללים ותהילה צבאית. אבל ציור אחד גורם לתמיהה: יצור בעל ארבע רגליים שבו מנחש זאב, ולצידו יש כיתוב - "אני בהמה". אם הילד הזדהה עם זאב, אז דמות זו לא הייתה שלילית בעיניו.
ב"השכבה של הגדוד של איגור "מוזכר וססלב, נסיך פולוצק, ש"טלטל כמו זאב בלילה". אין זה סביר שמדובר בביטוי ספרותי פיגורטיבי: דברי הימים מזכירים כי נסיך זה "נולד על ידי האם מכישוף", ומחבר "ליי …" יכול היה לייחס זאב לאדם כזה.
איש זאב הוא יצור השייך גם לעולמם של בני האדם וגם לעולם הטבע הפראי, שעבור אנשים קדומים זוהה עם העולם האחר. הזאב, כאמור, בשל "המוזרות" המיוחדת שלו לאדם, הוא הביטוי האידיאלי של העולם הזה. זהו המראה שלו שיש לאמץ כדי להיות מעורב בעולם האחר. לכן, שינוי הצורה (במקור סוג של תרגול קסום) קשור למראה זאב.
אז הזאב הופך למתווך בין העולם האנושי לעולם האחר. מתווך כזה נחוץ לאדם שהולך ל"עולם האחר "לטקס החניכה. מניעים רבים מהאגדות מקורם בטקס זה, כולל המניע של "משימות קשות". באור זה מתברר מקורו של עוזר קסם הזאבים המופלא.
סיפורו של זאב שבולע את גיבורי אגדה יכול לחזור גם לטקס המעבר. כידוע, עזים שנבלעות על ידי זאב בגמר חוזרות בבטחה לעז אמם. וזה בכלל לא "סוף טוב" מזויף המודבק לאגדה כדי שהילדים לא יבכו. בני נוער שהלכו ל"ממלכת המתים "לטקס המעבר, ברוב המקרים, חזרו בכיף גם הם לכפר. בקרב עמים פרימיטיביים רבים, אתנוגרפים צפו בבקתות שבהן נערך טקס, שנבנה בצורה של ראש של בעל חיים. חיה זו, כביכול, "בלעה" את היוזמים. ככל הנראה, מנהגים דומים היו בקרב העמים הפרוטו-סלאבים. הזאב שבולע ואז משחרר את גיבורי הסיפור הוא הד רחוק למנהגים כאלה.
הזאב בסיפורי האגדות הרוסיים ובפולקלור הרוסי בכלל הוא דמות כפולה, שאי אפשר לקרוא לה באופן חד משמעי חיובי או שלילי. דואליות זו קשורה לעתיקות הדימוי, שורשיה בימי האלילים.
