קורה שהחרוז נולד מעצמו, כאילו איזו מוזה לוחשת פסוק למשורר. עם זאת, לעיתים קרובות קשה למשוררים מתחילים למצוא חרוז מתאים: גרסאות מלוות בייסורי יצירתיות אמיתיים.
האם משוררים זקוקים לטכניקה?
חרוזים טובים ולא טריוויאליים הם כמעט תנאי מוקדם לכתיבת שיר, במיוחד אם הכותב מתכוון ליצור יצירת מופת. השירים מכשפים את הקורא לא רק בתוכנם, אלא גם בצורתם: בקצב אלגנטי ברור, במילים ובביטויים הנכונים המשמשים, וכמובן בחרוז שנבחר היטב.
למעשה, עקרונות החרוז הם פשוטים מאוד. קודם כל, הקורא רוצה לפגוש חרוזים לא טריוויאליים וחריגים. צירופים בנאליים כמו "דמעות-כפור" ו"דם אהבה "כבר מזמן כואבים. על מנת להימנע מריבוי גס כזה בעבודותיו, על מחבר מתחיל ללמוד כמה יסודות תיאורטיים.
זנים של חרוזים
יש משוררים שמאמינים שאמנות פיוטית היא דחף של הנשמה, היא לא רציונאלית ולא הגיונית. למעשה, לגרסאות יש חוקים משלה, ואפילו חרוזים נותנים את עצמם למיון. הכרת סוגי החרוזים השונים יכולה לעזור למשורר למצוא הרמוניה טובה.
חריזה מקבילה - כאשר המשורר מתחרז באותם חלקי דיבור: "סובל-חלום", "רעב קר", "צער-ים". לא קשה למצוא חריזה מקבילה, אך לעתים קרובות הקורא תופס אותה כבנאלית ולא מעניינת. כמובן שלחרוזים כאלה יש זכות קיום, אך יש להשתמש בהם כמה שפחות.
חריזה שונה - כאשר, בניגוד לחרוז מקביל, מילים עיצור הן חלקי דיבור שונים: "ימים מהירים יותר", "להרוג אנשים".
פנטוריום הוא כאשר כל המילים מתחרזות בפסוק, ולא רק בשורות האחרונות:
במקום לכבס
מבטא את "אתה", "אנחנו", "אתה".
אין שירים שנבנו באמצעות פנטוריתם בלבד; בשירה הם נמצאים רק בשברים. קשה למדי למצוא חריזה כזו, כך שסביר להניח שהמשורר לא ננזף על בנאליות על השימוש בפנטוריים בפסוק.
חריזה צולבת (ABAB) - כאשר משורר מתחרז שורות אחת אחת, כמו, למשל, ביצירתו של א. אחמטובה:
וחשבת שגם אני ככה (א)
שתוכלו לשכוח אותי (ב), ושאזרוק את עצמי, מתפלל ומתייפח (א), מתחת לפרסות של סוס מפרץ (B).
זהו אחד הגרסאות הנפוצות ביותר של חרוזים, שאינו מאבד את הרלוונטיות שלו.
פסאודו-חרוז הוא חרוז לא מדויק. התנועות הלחוצות חופפות במילים, ההברות שלאחר הדגשה הן רק עיצורים: "שמחה - זקנה." ישנם סוגים רבים של פסאודו-חרוזים. לדוגמא, חריזה מסודרת מחדש היא חריזה הבנויה על סידור הברות מחדש: "חד יותר - דרך". בחרוזים כאלה משתמשים לעתים רחוקות ביותר, אך אין להשתמש בהם יתר על המידה: אפשר להתרשם שהמשורר רודף אחרי מקוריות הצורה לרעת התוכן.
סוג אחר של חריזה לא מדויקת היא חרוז קידומת, שמבוסס על סיומות נפוצות של מילים ועל העיצוב הקצבי של קידומות: "צעקות הן תבניות."
החריזה המודגשת מראש היא פסאודו-חרוז בו תנועת הלחץ וההברות המודגשות מראש חופפות: "פרולטריון - עף על פניו." ככל שההברות תואמות יותר במילים, כך נשמע חריזה כזו טוב יותר.
קבלת חרוז היא סוג של פסאודו-חרוז כשיש הבדלים בסיומן של מילים, אך הם עיצורים: "הרינג-נחושת", "קילו-פרי".
חמש חרוזים - כאשר משורר מתחרז חמש שורות בשירו.
חריזה היפר-דקטילית היא אחת שבה הלחץ נופל על ההברה החמישית מהסוף: "מודאג - אוהב".
חריזה שוויונית - כאשר החריזה מבוססת על עיצור מילים עם אותו מספר הברות שלאחר הדגשה. דוגמה לכך היא שיר של פ 'טיוצ'ב:
אתה לא יכול להבין את רוסיה בראש שלך, לא ניתן למדוד קנה מידה משותף, יש לה הפיכה מיוחדת -
אתה יכול להאמין רק ברוסיה.
טריקים פואטיים
הכלל העיקרי בבחירת החרוזים הוא צירוף המקרים של תנועת הלחץ. המילים "סימן-שקף" אינן מתחרזות, אם כי האותיות האחרונות זהות לחלוטין.
השימוש בשילובים כמו "המראה אהבה" מותר: חרוזים כאלה נקראים חרוזי תורם והם פופולריים בשירה המודרנית.
הפסוק נתפס באוזן, לא מבחינה ויזואלית. אם איות המילה שונה מההגייה, החריזה אולי נראית רע על הנייר, אך עדיין נשמעת ברורה. דוגמה לחרוז כזה ניתן למצוא בפושקין: "משעמם ומחניק".
כדאי, אם אפשר, לנטוש את החזרה המלאה מדי על מילים המשמשות בחרוז. מילים צריכות להיות עיצור, אך לא לחזור עליהן כמעט לחלוטין.
אם אתה לא מוצא חרוז טוב, אתה יכול לשים את מילת הבעיה באמצע השורה.
