אחת מתחושות הטלוויזיה של שנת 2010 הייתה הסדרה "בית ספר". פרויקט זה משך תשומת לב רבה מצד הצופים והמבקרים, בעיקר בגלל עלילתו - היחסים בבית הספר המודרני - וסגנון הפרזנטציה.
מנהלת פרויקט זה הייתה ולריה גאי גרמניקה, הידועה כבר בעבודתה "כולם ימותו, אבל אני אשאר", שקיבלה את אחד הפרסים בפסטיבל קאן.
הנושא של סדרת הטלוויזיה היה חייהם של תלמידי תיכון מודרניים, מערכת היחסים ביניהם, עם ההורים והמורים. התמונה מכילה דמויות האופייניות למדי לבית הספר הרוסי המודרני. מטרת הסדרה הייתה דווקא להדגים את המציאות כפי שהבינה הבמאית. זה הקל על ידי אופן הצילום - לא נעשה שימוש בחצובה וקישוטים, כמו גם בליווי מוזיקלי נוסף מאחורי הקלעים. זה היה אמור לתת לסדרה מראה פסבדו-תיעודי.
בסך הכל שוחררו 69 פרקים של הסרט. עם הסדרה הראשונה, מרכז הנרטיב הוא כיתת "A" 9 של בית ספר רגיל במוסקבה. בנרטיב, די קשה להבחין בין הדמויות הראשיות; כמה סיפורי סיפור מתפתחים בבת אחת. הנושא המרכזי יכול להיחשב לקונפליקטים הפנימיים המתעוררים בקרב התלמידים בינם לבין עצמם. הם יכולים להיגרם גם מאהבה פשוטה וגם מאהבה שלא נענתה. הבמאי מראה את בית הספר כעולם אכזרי למדי, בו בני נוער פוגעים זה בזה באופן קבוע.
היחסים בין ילדים להורים הם לא פחות מסובכים. בסדרה נוצרה דמותה של אנה נוסובה - ילדה שגדלה על ידי סבה וסבתה, אך חווה את עול האהבה המוגזמת והגנת היתר שלהם. מעניין הוא גם גיבור כמו ואדים איסייב, שהאלכוהוליזם של אביו דוחף אותו להיסחף עם רעיונות פוליטיים קיצוניים.
תשומת לב רבה מוקדשת למורים בסיפור. חלקם מוצגים מהצד החיובי, אך לעתים קרובות סמכותם אינה מספיקה בכדי לשלוט במצב בבית הספר.
עלילת הסדרה ואופן הצגת החומר גרמו לתגובה מעורבת מאוד של הציבור. אבל גם התומכים וגם המתנגדים לעמדת הבמאי מסכימים שחיי בית הספר הוצגו מצד די מכוער. השאלה היא עד כמה תמונה זו מתאימה למציאות.
