המושג "אקורד" מוכר לכל מוזיקאי מקצועי. דיסציפלינה מוזיקלית מיוחדת, המכונה "הרמוניה", עוסקת בחקר סוגי האקורדים.
נהוג לקרוא לאקורד יחידה מוזיקלית מקובלת, שהיא שילוב של שלושה תווים, שהמרווח ביניהם הוא שלישי, כלומר שלושה חצי גוונים. הגדרה זו של המונח הופיעה בשנת 1732 הודות למלחין ותיאורטיקן המוסיקה הגרמני יוהן גוטפריד וולטר. הוא שהציע להחליף את המשמעות הרחבה יותר של האקורד כמערכת של תווים נשמעים במקביל לזה שידוע למוזיקאים מודרניים. בנוסף לשלשות הקלאסיות, לעתים קרובות נמצאים אקורדים מורכבים יותר, שיכולים להכיל ארבעה, חמישה או שבעה צלילים. שני האחרונים, הנקראים אקורדים שאינם אקורדים ואקורדי אנדסימה, אינם נפוצים במיוחד, במיוחד ביחס להרכבי גיטרה פשוטים. הנפוץ ביותר בקרב אקורדים מורכבים הם שילובים של ארבעה צלילים - מה שנקרא האקורדים השביעיים. שלושת תווי השורש נפרדים שליש זה מזה, ממש כמו שלשות רגילות, אך הצליל הרביעי מושמע שביעי מהשלישי, ולכל אקורד מה שנקרא תו שורש. נהוג לקרוא לתו הנמוך ביותר של האקורד. השורש גם נותן את השם לכל האקורד. לכן, אם המשולש מיוצג על ידי התווים "C", "E" ו- "G" של אוקטבה אחת, אז האקורד ייקרא "C." בסוף המאה התשע עשרה, כמה מוזיקאים ניסו להחליף את הרגיל אקורדים של טרץ עם ליטרים, שהמרווח בין התווים לא היה שלושה, אלא ארבעה שלבים. עם זאת, שינוי זה לא זכה לפופולריות נרחבת. עם זאת, כיום במוזיקה משתמשים דיסוננסים, כמו גם אקורדים מעורבים כביכול, השונים במבנהם מהקלאסי, כדי להוסיף צבע ואישיות ליצירה.
