מרגרט וובסטר היא שחקנית תיאטרון, מפיקה ובמאית, מוכרת בזכות עבודתה על במות באנגליה ובאמריקה.
ביוגרפיה
מרגרט וובסטר נולדה למשפחה היצירתית של שני כוכבי קולנוע - בן וובסטר ודמי מיי וויטי. אירוע זה, שהעניק לעולם התיאטרון שחקנית מוכשרת, התרחש בניו יורק ב -15 במרץ 1905. מרגרט לא הייתה הבכורה במשפחה. אחיה הבכור נפטר כתינוק. בן ובסטר הודיע על לידת בתו המיוחלת מבמת התיאטרון במהלך הופעתו באחת ממחזותיו של שייקספיר.
הופעתו של ילד לא פינתה את המשפחה מהצורך לסייר במסגרת להקת תיאטרון. הילדה טיילה לעתים קרובות בין אנגליה לארצות הברית. בגיל 13 הוחלט שמרגרט תמשיך בלימודיה בבית הספר קווין אן. פנימייה עצמאית זו לנערות ממוקמת בקברשאם, פרבר באזור רידינג. המוסד החינוכי אהד את המשפחה היצירתית הזו ואיפשר למרגרט לקחת חלק בהופעות של הוריה. זה איפשר לילדה צעירה מאוד לעבוד על אותה במה עם השחקנית המפורסמת אלן טרי. לאחר שסיימה את לימודיה בפנימייה בשנת 1923, השחקנית העתידית קיבלה את ההזדמנות להמשיך את לימודיה באוניברסיטת קיימברידג '. אבל היא סירבה. הרצון להמשיך בקריירת משחק גבר. היא נכנסה לבית הספר לדרמה של תיאטרון אטלינגר בלונדון, שם עבדה אמה, במקביל להופעותיה על הבמה, כמנהלת וכמאמנת משחק.
בשנים שלאחר מכן בילתה מרגרט את השכלת כישורי הנגינה שלה והשתתפה בהפקות שונות. בתחילת הקריירה הארוכה שלה, השחקנית כבר הייתה ידועה באנגליה. ואז עברו שנים רבות של עבודה קפדנית. וובסטר הפך משחקנית במה לבמאי תיאטרון ברודווי. היא הקדישה את חייה למקצוע שלה.
מרגרט ובסטר מעולם לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים. היא סבלה מסרטן המעי הגס בשנים האחרונות לחייה ומתה ב- 13 בנובמבר 1972 בבית החולים סנט כריסטופר בלונדון. משמעות עזיבתה לא רק סיומה של קריירה מבריקה, אלא גם שמה קץ לשושלת התיאטרון האנגלי בת ה -150.
קריירה
"נולדה בתיאטרון" מרגרט וובסטר הופיעה בבכורה בגיל שמונה. ואז היא השתתפה בהפקת חג המולד של אלן טרי. בנוסף, הוריה של הילדה, שחייה סובבו סביב התיאטרון, איפשרו מדי פעם לילדה להופיע על הבמה כשחקן נוסף.
מרגרט וובסטר החלה את הקריירה המקצועית שלה בחברות תיאטרון. בשנת 1929 היא הפכה לחברה בקולקטיב בשם Old Vic. בתחילה, השחקנית שיחקה בתפקידי משנה. כעבור כמה שנים היא כבר הופיעה בתפקיד הראשי ושיחקה את ליידי מקבת. בתקופה שבין 1934 ל -1936 מרגרט כבר הייתה מעורבת בארבע עשרה הצגות, כולל תפקידיה של מלכת הסקוטים, מושלת שרה, דמויות במחזות של פרנץ מולנר. בתקופה זו קיבלה וובסטר את חוויית הבימוי הראשונה שלה. תוך כדי המשך קריירת המשחק שלה, ביימה גם תשע הפקות, שרובן הצגות חדשות. בשנת 1937 קיבלה מרגרט הצעה ממוריס אוונס. הוא הזמין אותה להוביל את המסירה בניו יורק של ריצ'רד השני, שהוצג לראשונה בברודווי בשנת 1878. וובסטר מעולם לא עבד עם שחקני העיר ניו יורק לפני כן. על ניסיון זה היא כתבה: "מהר מאוד גיליתי כמה הבדלים מהותיים בין שחקנים אמריקאים לאנגלים, במיוחד כשמדובר בשייקספיר. האמריקאים עבדו קשה יותר, היו מרוכזים ופתוחים יותר."
לאחר שזכתה לשבחים ביקורתיים פה אחד על עבודת הבימוי שלה, וובסטר המשיכה לעבוד עם אוונס על המלט (1938), הנרי הרביעי (1939), הלילה השנים עשר (1940) ומקבת (1941).בשנת 1939 היא ביימה גם גרסאות מקוצרות לארבע קומדיות שייקספיריות לתיאטרון הגלוב, שהוצגו בתערוכה העולמית בניו יורק.
בשנת 1942 יצר וובסטר באז על ידי ליהוק השחקן השחור פול רובסון לתפקיד מור בהפקה של אותלו, בה כיכבו גם אוטה האגן וחוסה פרר.
למרות שנחזה כי ההפקה תיכשל בגלל גישת הליהוק הלא שגרתית שלה, ההצגה הוצגה לצופים בהקלטת 295 הופעות.
הפרויקטים של מרגרט כבמאית לא היו מוגבלים בשייקספיר. בהנהגתה הועלו ההצגות של אוריפידס "הנשים הטרויאניות", "קרב המלאכים", "בוסתן הדובדבנים" מאת צ'כוב ואחרים.
בשנת 1951 הקריירה של וובסטר ספגה מכה לאחר שהואשמה במחויבות לקומוניזם. חוזה פרר, בלחץ, כינה את שמה בפני ועדת החקירה בנושא פעילויות אנטי-אמריקאיות. ולמרות העובדה שבסופו של דבר נפטרו מכל האשמות, מרגרט הועמדה ברשימה השחורה והתקשתה למצוא עבודה בארצות הברית. היא חזרה לאנגליה והתחילה להנחות שם.
בשנת 1961 הזמין משרד החוץ האמריקני את מרגרט וובסטר לבקר בדרום אפריקה כחברה בתוכנית המומחים האמריקאית. זה אפשר לה להחזיר את מעמדה הקודם באמריקה. תוך כדי הופעה היא העבירה הרצאות, הקריאה קונצרטים של שייקספיר וביימה כמה הפקות. בשנים הבאות שימשה גם כמרצה אורחת באוניברסיטאות אמריקאיות שונות, עסקה בהוראה, ביימה והופיעה בתצוגות נשים משלה המבוססות על יצירותיהם של שייקספיר וברנרד שו.
מרגרט וובסטר, המסורה למקצוע, מעולם לא נישאה ולא נולדה לה ילדים. היא בילתה את השנים האחרונות בחייה בדרום מזרח מסצ'וסטס במקום שנקרא מרתה'ס כרם. כאן עבדה על כתיבת הזכרונות המשפחתיים "אותו דבר, רק שונה" (1969) ובאוטוביוגרפיה שלה "אל תיקח את בתך לבמה" (1972). כשמצבה הבריאותי של השחקנית הסובלת מסרטן הידרדר משמעותית, היא פרשה להוספיס של סנט כריסטופר, משם הגיע המסר על מותה.
